בא לי להידחף! אני מסכים בצורה מאוד מוזרה (או מיוחדת?) עם שני הצדדים. כל אחד ואיך שהוא נוהג לאהוד. ברור לי מצד אחד הרצון הספורטיבי ליהנות ממשחקים ולעודד קבוצות גם אם אתה לא אוהד שלהם (אני למשל מאוד אהבתי ונהניתי מכל רגע של המסע המטורף של הפועל ת"א אי שם עם קלצ'נקו ואוסטרץ בגביע אופ"א, למרות שאני אוהד מכבי ת"א), ומצד שני אני גם מאוד מזדהה עם היריבות והרגעים בהם אתה אשכרה מתעב קבוצה יריבה, נטו בגלל שהיא בדיוק ההיפך מהקבוצה שלך. הדיון דווקא מאוד מעניין ולא חושב שהוא יורד או צריך לרדת לפסים אישיים. אני מקווה שכולנו מסכימים שגם היריבות לא צריכה להגיע למצבים של שנאה אלימותית, כגון שירים נגד תישרף בגיהנום, או שירי שואה למיניהם (גם על רבין שרו ככה ומה קרה?) גם אם זה נשמע כיף ומצחיק.
יש דבר אחד שממש עניין אותי בהודעה שלך אורי ואני באמת מעוניין לבדוק אותו לעומק.
כמה שחקני נוער יצאו ממכבי ב20 השנים האחרונות?
עברתי על סגל הנבחרת אותו מצאתי בוויקיפדיה והנה השחקנים לפי קבוצות נעורים:
בורשטיין - בני הרצליה
יובל נעימי - הפועל ירושלים
יוגב אוחיון - הפועל גליל עליון
יותם הלפרין - מכבי ת"א
רביב לימונד - אליצור נתניה
בן רייס - מכבי ת"א
עומרי כספי (אגב, זה השחקן הזה מליגת הכדורסל האמריקאית) - מכבי ת"א
דייויד בלו - לא נחשב תכלס
גיא פניני - מכבי ת"א
ליאור אליהו - עירוני רמת גן
אלישי כדיר - עירוני רמת גן
יניב גרין - בני הרצליה
עמית תמיר - הפועל ירושלים
(אורי קוקיה - הפועל ת"א (עד גיל 16 במכבי רחובות
(רוברט רות'בארט - (לא נחשב
לסיכום: 4 שחקנים ממכבי, 2 מהפועל ירושלים, 2 מבני הרצליה, 2 מעירוני רמת גן ועוד כמה מכל הארץ. שניים מאמריקה.
עכשיו דיברת על 20 השנים האחרונות, אז בוא נדבר על 40 השנים האחרונות בהם שמעון מזרחי במכבי, ואלו 40 שנה בהם מכבי הייתה מונופול ברור לידיעתי.
אלו הקלעים הגדולים של הנבחרות לאורך השנים:
אוותר על שחקנים שגדלו בארה"ב, שחקנים שצוינו למעלה ועל שחקנים ממש עתיקים (נולדו לפני הביטלז)י
דורון ג'מצ'י - רמת גן
נדב הנפלד - רמת השרון
מוטי דניאל - הפועל חולון
תומר שטיינהאור - מכבי חיפה
מאיר טפירו - אליצור קרית אתא
דורון שפר - הפועל גבעתיים
גור שלף - הפועל גבעתיים
עדי גורדון - מכבי חדרה
עודד קטש - מכבי ת"א
עידו קוז'יקרו - הפועל גליל עליון
דורון שפע - הפועל ירושלים
אז חוץ מהפועל גבעתיים אף קבוצה לא מגיעה לשני שחקנים.
כרגע המצב הוא - 5 שחקנים ממכבי, 3 מרמת גן, 3 מירושלים, 2 מגליל, 2 מגבעתיים (וגם אני, ראוי לציין, למרות שלפני גיל 16 הייתי בגבעת שמואל!), ועוד הרבה מכל מיני מקומות.
אז התשובה לשאלתך, אותה שיניתי מעט, היא 5 שחקנים ישראלים גדולים יצאו ממכבי מאז שהיא מונופול. וזה בלי להחשיב את
מיקי ברקוביץ' שגדל במכבי ו"נחשב לכדורסלן הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים" לפי וויקיפדיה (זה לא מקור מהימן אבל ייזקף לזכותו הישג הנבחרת הגדול ביותר אי פעם - כסף באיטליה 79)י
ברשותכם אוסיף עוד נתון. מעט מאוד שחקנים ישראלים היו קרובים להגיע לליגת הכדורסל הטובה בעולם. אלו שאני יודע עליהם שהיו איכשהו קרובים (בסדר כרונולוגי) היו ברקוביץ' (שמעתי אותו בראיון אומר משהו על זה), הנפלד [גיששו אחריו לאחר תקופת מכללות נהדרת - נדב דה דאב (היונה) למי שלא מכיר], שפר (הישראלי הראשון שנבחר בדראפט), עודד קטש (שכבר חתם בקבוצה, לצערו בדיוק בעונה בה הייתה שביתת שחקנים מה שהוביל אותו לפנא) יותם הלפרין וליאור אליהו (נבחרו בסיבוב השני של הדראפט), וכמובן עמרי כספי, הישראלי הראשון שנבחר בסיבוב הראשון ושיחק ואפילו קלע בנ.ב.א.
אגב, אשמח אם תתקנו אותי ותבשרו לי על עוד שחקן שהיה קרוב לנ.ב.א שלא חשבתי עליו.
מתוך הרשימה המאוד מרשימה של השחקנים הללו, ישנם 4 שחקנים שגדלו במכבי ת"א ושניים שלא. הרשימה הזאת מראה לדעתי שבמכבי יש את הכלים הנכונים לקחת שחקן ולגרום לו להגיע לפוטנציאל,
אבל, אני בהחלט מסכים שמכבי יודעת טוב מאוד גם להרוס שחקנים (יואב ספר!), ובאמת יכול להיות שאם לכספי לא היה את אבא שלו הוא לא היה מגיע לאן שהוא הגיע. האם היה מגיע להישגים אם היה מתחיל לא במכבי?
לסיום סיומת, אני מאוד מצפה לשמוע מה יהיה עם שחקנים ממש צעירים שגדלו במכבי ת"א כמו כרמל בוכמן ונמרוד טישמן שהלכו לשחק במכללות, ורייס שכבר הגיע לנבחרת, ויש גם שחקנים שעוד לא הגיעו לפוטנציאל כמו בן שימול, דניאל גור אריה, יוני ניר ואלכס צ'וברביץ' שהגיע למכבי בגיל 19 כדי ללמוד את יסודות הכדורסל ועכשיו משחק בספרד
(כל זה מאתר ספסל -
(http://www.safsal.co.il) מאוד מומלץ)
נגמרו התווים, מקווה שנהניתם כמוני, בואו נשמור על דיון ענייני ולא אישי...